9.11.24

אני מתעוררת מוקדם, השעון מראה 5:42, אפילו עוד לא שש בבוקר. העיניים שלי פקוחות, אבל המוח מרגיש מעורפל. אני שוכבת במיטה, מרגישה איך כל הגוף כבד, כאילו מישהו הניח עלי שמיכה בלתי נראית של עייפות. אני מנסה להתרומם קצת, אבל כל ניסיון לזוז רק גורם לי לרצות לשקוע בחזרה למזרן, להיעלם לתוך הכרית, להיסגר בתוך עצמי. העולם בחוץ מתעורר, ואני פשוט כאן, קפואה בתוך המחשבות שלי.

למה אני ככה? המחשבה הזו תמיד עולה, כאילו מנסה לחפש תשובה שלא קיימת. אני מסתכלת על התקרה, נותנת לעיניים שלי לנדוד בין הסדקים הקטנים שבקירות, כאילו יש שם איזה פתרון שאני מפספסת. אני יודעת שהמשפחה שלי שוב תתכנס היום, ואני שוב אשמע את האכזבה בקולם כשהם יבינו שאני לא מגיעה. הם בטח תוהים מה הבעיה איתי, למה אני לא מסוגלת פשוט לצאת מהבית ולהיות איתם. אבל אני לא מצליחה להסביר להם – אפילו לעצמי קשה לי להסביר.

 המחשבה על לצאת מרגישה לי כמו הר פתלתל, אינסופי, ואני אפילו לא מסוגלת לקחת את הצעד הראשון.
אני שולחת יד לנייד ומתחילה לגלול, כאילו המידע שאני צורכת עכשיו יוכל לשבור את המעגל הזה, כאילו עוד תמונה, עוד פוסט, ייתנו לי משהו חדש להיאחז בו. אני עוברת על אנשים שלא ראיתי שנים, חברים רחוקים, כל מיני אנשים שאני בקושי מכירה, וחייהם נראים מלאים, שמחים, זורחים. איך הם עושים את זה? איך הם מצליחים להיות כל כך מחוברים לעצמם? אני מדפדפת, עוד תמונה ועוד תמונה, וקצה הלב שלי כואב יותר עם כל חיוך שאני רואה.

אני נאנחת ומניחה את הנייד בצד, קמה לאט מהמיטה, מרגישה את הרצפה הקרה מתחת לרגליים. אני הולכת למטבח ומכינה קפה, תולה בו איזושהי תקווה מטושטשת שיחזיר לי קצת חיים, ייתן לי איזו תחושת ערות מדומה. הקפה נוזל לספל, ואני מתבוננת באדים, רואה אותם מתרוממים ומתפוגגים, כמו חלום שהולך ונעלם. אני לוקחת לגימה, מרגישה את הטעם המר ממלא לי את הפה, אבל שום דבר לא קורה. שום תחושה של חיות לא מגיעה.

הבטן שלי מקרקרת קצת, אבל אין לי תיאבון. אני יודעת שאני צריכה לאכול משהו, אבל אין לי כוח לחשוב על מה, אז אני לוקחת חטיף שנשאר מיום קודם, מתוק ומלא סוכר. הוא ממלא לרגע את החלל בבטן, אבל גם זה לא מרגיש אמיתי. אפילו האוכל, משהו שהיה פעם נחמה, כבר לא עושה את העבודה. 

אני יודעת שהמשפחה שלי מדברת על זה מאחורי הגב שלי, שואלת את עצמה למה אני ככה. שמעתי אותם מדברים על איך אולי אם הייתי אוכלת יותר בריא, מתעמלת קצת, זה היה עוזר לי להרגיש טוב יותר. אבל זה רק מרגיש לי כמו עוד משקל, עוד ציפיות שאני לא יכולה לעמוד בהן. איך אפשר להאמין שאוכל יכול לשנות משהו כשכל התחושות האלה כל כך עמוקות, כל כך מושרשות?

אני מתיישבת בסלון, עוצמת עיניים לרגע, מרגישה את הכובד שבפנים, את השקט שלא מניח לי. אני נזכרת באירועים משפחתיים שהייתי בהם פעם, איך הרגשתי חלק ממשהו, איך הייתי שם עם כולם, צוחקת, מדברת, כאילו זה היה כל כך טבעי. עכשיו זה מרגיש כמו חלום רחוק, כמו חיים אחרים.

אני יודעת שאמא שלי תתקשר עוד מעט, תשאל אותי שוב אם אני באה. אני יכולה כבר לשמוע את קולה, את האכזבה שהיא מנסה להסתיר מאחורי השאלות התמימות. אני כבר מכינה לעצמי את התירוצים, את המילים המדויקות שאגיד לה כדי להרגיע אותה, אבל בתוכי אני יודעת שזה לא באמת עובד. כל שיחה כזאת מרגישה כמו סדק נוסף בלב שלי, כל פעם שאני אומרת "לא" זה מרגיש כאילו אני מתרחקת מהם קצת יותר.

השעות עוברות, ואני מוצאת את עצמי שוב מול המסך, שוב גוללת בלי מטרה. לפעמים אני שואלת את עצמי כמה עוד זמן אני אוכל ככה, כמה עוד ימים אני אצליח להעביר במעגל הזה של בדידות, של ניתוק. אני רוצה להרגיש אחרת, אבל המחשבה אפילו על לנסות לעשות שינוי מרגישה לי כל כך רחוקה. איך אני אמורה להתחיל? מאיפה אני בכלל מתחילה לשבור את הקיר הזה שבניתי סביבי?

אני שוב עוצמת עיניים, מרגישה את הלב שלי כבד. אני רוצה לקום, לעשות משהו, להרגיש חיה. אבל במקום, אני נשארת יושבת. פשוט מחכה שהיום הזה ייגמר, בדיוק כמו זה שלפניו, בדיוק כמו זה שיבוא אחריו.