25.10.24
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי שוקעת בזיכרונות ישנים. יומן ישן שלי נפל לידיי, מעלה אבק עם הזמן שעבר, וכשפתחתי אותו, הלב שלי נשבר. עמוד אחרי עמוד, משפט חוזר ונשנה: מתי כבר ארגיש טוב? מתי באמת ארגיש טוב? הייתי בשוק. כל כך הרבה זמן עבר, ושום דבר לא השתנה באמת. אני כל הזמן ב"הישרדות", מחזיקה מעמד ומחכה לימים טובים יותר, רק כדי להסתכל אחורה ולגלות שהם אף פעם לא הגיעו.
אז, שנים אחורה, בכלל לא הבנתי שיש דבר כזה "טרום גיל המעבר". היו לי תסמינים – חרדה שלפעמים הייתה משתקת, עייפות שתפסה כל תא בגוף שלי, והמחזור שלי התחיל להתנהג מוזר. זה פשוט הרגיש ככה, כאילו יש איזו תקופה, איזו עייפות שהייתי צריכה לעבור. לא שאלתי שאלות, לא חיפשתי חיבורים בין כל הדברים האלה שקרו בגוף שלי. אכלתי מה שהיה צריך לאכול, עבדתי כמה שצריך לעבוד, והסתכלתי קדימה, לא באמת מבינה שמשהו לא בסדר. גם כשהתחילו בעיות במערכת העיכול, ושוב המחזור שיחק לי – לא קישרתי ביניהם. למה לי? הרי הייתי בטוחה שכל דבר זה מקרה בודד.
באיזו קלות האמנתי לרופאים. כל מילה שלהם הייתה מבחינתי כמו חותמת אמת. כל פעם הרופאה שלי חזרה ואמרה לי: אם לא תצליחי להוריד עוד במשקל, נצטרך לשים אותך על כדורים. והנה, כל פעם שהיא אמרה את זה, משהו בי הרגיש עוד יותר קטן וחסר יכולת. גם ככה לא היה לי כוחות, ובמקום תמיכה, הציעו לי כדורים. לכאבי מחזור? גלולות. לעייפות? כדורים מטבוליים. אפילו כדורים שיעזרו לישון בלילה. וכשזה לא הספיק, היא גם הציעה לשקול אוזמפיק. ככה, בלי להציע שום דבר אחר.
בהתחלה חשבתי, אוקי, יש פתרון. יש מישהו עם תשובות, אני פשוט צריכה לקחת את הכדורים שהם נותנים לי. הרגשתי לרגע שיש שליטה, שיש פתרון מיידי שיקל עליי. אבל לא באמת הבנתי כמה זה היה כיסוי זמני, פלסטר על פלסטר, על גוף שבסך הכל חיפש להחלים.
התחלתי עם המטפורמין, כי אמרו לי שזה "הכי פחות נורא". אבל זה היה סיוט. הגוף שלי הגיב בצורה שאי אפשר לתאר. כל ארוחה הפכה להיות מאבק. אכלתי עם פחדים, מודעת לכך שבכל רגע משהו עלול להתפרץ, שהגוף שלי יגיב בחוסר שליטה מוחלט. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה טוב, ש"זה מנקה אותי", שזה חלק מהתהליך. אבל האמת היא שברגע שהכדורים נכשלו, הייתי אבודה עוד יותר.
ואז היא הציעה כדור משתן אחר. זה היה שלב שאמרתי לעצמי: אולי פשוט אוותר על הגוף שלי. הכדור ההוא גרם לכך שכל ארוחה הפכה לסיוט נוסף – השתן שלי נהיה מסריח, דוחה, ואני נשארתי עם כתמים לא נעימים, כאילו הגוף שלי מצא דרך לבטא את הכאב שלו.
באיזשהו שלב נשברתי. לא הצלחתי יותר, לא הבנתי איך הפכתי את עצמי לניסוי אחד גדול. התחלתי לשאול שאלות, לבדוק בעצמי מה נכון ומה טוב.
הרגע הזה, של להבין שאני כבר שנים תקועה במעגל סגור של תקוות ריקות – הרתיח אותי. איך בזבזתי כל כך הרבה זמן, רק ממתינה שהרפואה תתן לי פתרון קסם. וכמה טיפשה הייתי להאמין שזה יקרה בקלות.
אולי סוף סוף זה הזמן שלי לקחת שליטה, לא להישען יותר על פתרונות חיצוניים.
אני כותבת את כל זה כאן, ביומן החדש שלי, כי אני מרגישה צורך עז לשים את הדברים על הנייר – להוציא הכל ממני. אולי כדי להזכיר לעצמי את מה שעברתי ואיפה אני עכשיו. יומן חדש, התחלה חדשה. הפעם אני לא מחכה לרגע שבו ארגיש טוב. הפעם אני לוקחת את ההגה.