2.11.24
אתמול היה יום הולדת של בעלי. יום שהוא חלם עליו זמן רב, משהו פשוט ויפה, יום של רגע משפחתי משותף שלא חווינו כבר הרבה זמן. הוא הציע שנלך לפארק שעשועים, מקום מלא באקשן, רועש וצבעוני, עם אנשים צוחקים ואנרגיות מתפרצות. מהרגע שהציע את זה, הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לדפוק חזק – כי ידעתי איך המקום הזה ישפיע עליי. פתאום כל המחשבות השליליות התחילו לזרום. הדחף לברוח, להמציא סיבה כדי להתחמק, כל כך חזק... אבל זה יום הולדת שלו, ידעתי שמגיע לו שאנסה, שהוא ראוי לרגע הזה.
אז ניסיתי. הכנתי את עצמי – צמתי כמה שעות לפני כי גיליתי שזה מקל עלי באירועים כאלה. כשהגענו לפארק, היה רגע קטן של תקווה, מחשבה שאולי אצליח. אולי אצליח לשים את החרדה בצד, לנשום עמוק, וליהנות. אבל ככל שהזמן חלף והאנשים סביבי רק התרבו, התחלתי להרגיש איך הכול מתכווץ. הקולות, הרעש, הצפיפות – כל אלה התחילו לדחוק אותי לפינה. ואז הרעב תקף. ידעתי שאין לי ברירה אלא לאכול, אז ניסיתי לבחור את הדבר הכי בריא שמצאתי – פיתה מלחם מלא עם עוף. אבל ברגע שהאוכל נכנס לגוף, הרגשתי איך החרדה מתגנבת בחזרה.
פתאום, שוב, תחושת החרדה שטפה אותי כמו גל ענק. כל העולם סביבי נהיה מטושטש, רעש חזק מסביבי ואני מרגישה את עצמי אובדת. הלב שלי דופק חזק כל כך, המחשבות רצות מהר מדי, ואני מרגישה שאני עומדת להתפרק, לא יודעת לאן לברוח. פחדתי מהרעיון שאולי אתעלף מול כל כך הרבה אנשים זרים, פחדתי מהתחושה שאני הולכת לאבד שליטה. ניסיתי למצוא מקום לשבת, אבל היה בלתי אפשרי לשבת במקום אחד. כל הגוף שלי היה במצב מלחמה, כל תא בגוף שלי רק צעק לברוח משם, לעזוב.
כל מה שרציתי באותו רגע זה להיעלם. הרגשתי איך אני פשוט חייבת לצאת משם, מהר. הסתכלתי על בעלי, עם כאב בלב, כי ידעתי כמה רציתי לשמח אותו וכמה הוא חיכה ליום הזה. אבל לא הייתה לי ברירה, ביקשתי שנחזור הביתה. בדרך חזרה, הדמעות התפרצו, הרגשתי כל כך גרועה. הרגשתי כמו כישלון. לא יכולתי להעניק אפילו רגע אחד של אושר לבעלי ולילדים. המחשבות השתלטו עלי – איך זה שאני לא מצליחה, כאמא, כאישה, לתת להם אפילו את המעט הזה?
בעלי ניסה להרגיע אותי, הוא אמר שנמצא דרך, שניעזר באנשי מקצוע, אבל אני לא הצלחתי להרגיש אחרת. התחושה שאני כלואה בתוך עצמי הייתה חזקה מדי, עמוקה מדי.
כשהגענו הביתה, הייתי מרוסקת. הסוודר החדש שקניתי במיוחד בשביל היום הזה היה מוכתם מדמעות וממייק-אפ. בעלי והילדים חזרו לפארק כדי לנסות להמשיך את היום, ואני נשארתי לבד בבית, עם הכאב הזה שמחניק את הנשמה, עם תחושת הריקנות שלא משאירה מקום לשום דבר אחר.
ניסיתי להיכנס למיטה, כל כך עייפה עד שזה כאב. אבל גם השינה לא הייתה מפלט. ישנתי שעות ארוכות, אבל הגוף שלי כאילו דרש עוד, כי למחרת עוד הייתי מותשת. כל עצם בגוף שלי כאבה, כאילו הייתי בקרב. שרירים תפוסים, ראש כבד, נפש חבולה.
ניסיתי להרגיש טוב יותר, אפילו ניסיתי לאכול בריא, אבל ממתקי יום ההולדת שנשארו בפינת המטבח נראו לי כמו נחמה זמנית, נשברתי ואכלתי מהם. וכמובן, זה רק גרם לי להרגיש גרוע יותר. שוב כשלתי, שוב נפלתי. התחושה של כובד ועצבות רק העמיקה.
בערב, כששכבתי במיטה, כל מה שרציתי זה רק לשרוד עוד יום. התפללתי, כמו שאני עושה כל לילה, שהמחר יהיה טוב יותר. שלא אצטרך להילחם כל כך קשה. תהיתי למה כל כך קשה לי, למה כל כך הרבה ימים נגמרים בכאב הזה, בתחושה שאין לי כוחות יותר.
ולפניי עוד אתגר, המחזור מתקרב. אני יודעת שגם זה לא הולך להיות פשוט, שהגוף שלי יידחף שוב למערבולת של שינויים. רק רציתי להרגיש טוב, לרגע אחד של שקט, של שלווה. מתי זה יקרה?