1.11.24
עוד יום עובר, ועוד פעם אני צופה בהם יוצאים בלעדיי. הבלגן שלפני היציאה, הצחוקים, התכנונים... ואני, אני יושבת בצד. כל מה שנותר לי זה לחייך חיוך מאולץ ולהגיד 'תהנו'. פעם זה היה אחרת. הייתי חלק בלתי נפרד מהיציאות האלו, מהכיף, מהתחושה של להיות עם כולם, אבל היום? היום הגוף שלי מבקש להישאר בבית.
הזיכרון הזה, של פעם, מזכיר לי איך זה היה לצאת עם כולם. היינו נוסעים לפיקניק על החוף, או טיול רגלי על איזה מסלול נסתר, הילדים היו מתחרים מי ימצא יותר צדפים, ואנחנו – היינו מחזיקים ידיים, צוחקים כמו פעם. אבל היום אפילו המחשבה על יציאה פשוטה למרכז הקניות הקרוב מעייפת אותי. כל תזוזה, כל רגע של חשש מה אם יופיעו שוב הסימפטומים. מה אם שוב אצטרך לעזוב הכל ולחזור הביתה.
ואני מנסה, באמת מנסה לפעמים. לא לוותר לגוף, לא לוותר לסימפטומים. אבל זה רק מחמיר את המצב. כמו אותו ערב, כשניסיתי לצאת איתם למסעדה האהובה שלנו, כי כבר כל כך רציתי להרגיש שוב כמו פעם, להיות חלק. הכל היה מוכן, לבשתי את השמלה הכי יפה שלי, התאמצתי להסתיר את הכאבים והסימנים. אבל האמת היא – ברגע שהגענו, הכל חזר. הסחרחורת, הכאב בכתפיים, העייפות המשתקת. בקושי הצלחתי לאכול מהמנה שהזמנתי, ורק רציתי לחזור הביתה, לבד, למיטה.
בדרך חזרה, כולם היו שקטים. הילדים כבר למדו שעדיף לא לשאול, עדיף לא להגיד כלום. הם לא מבינים, הם רואים רק את האמא שהפכה למשהו אחר, למישהי שפעם הייתה הכוח המוביל והיום מתקשה לשרוד כל יום. והם עייפים מזה. גם בעלי, רואים את זה במבט שלו, באיך שהוא מכסה אותי כשאני נכנסת שוב למיטה, מנסה למצוא לי תנוחה נוחה.
ואז יש את הימים האפורים, שבהם אני כבר לא מנסה לצאת. לא מנסה לשנות את השגרה. אותם ימים נראים בדיוק אותו דבר. אני מתעוררת, הגוף כבד, העייפות עוטפת אותי. אני מכינה לעצמי קפה במטבח הריק, לפעמים אני טועמת משהו קטן, רק כדי להרגיש שאני עושה משהו בשביל עצמי. אכילה הפכה למקום היחיד שבו אני יכולה לגוון, לאיזושהי שמחה קטנה, אך אפילו זה נאסר עליי – יותר מדי שומנים, יותר מדי סוכר, הכל מסוכן. אני יודעת שזה לא בריא, אבל לעיתים זה המפלט האחרון שנשאר לי מהשגרה המשעממת.
הימים האלה חולפים לאט, עם התעסקות בכאבים ובמצב הרוח הנמוך. כל פעולה הופכת למבצע, אפילו לנקות את הבית הפך להיות אתגר. בכל פעם שאני מתכופפת כדי לסדר משהו על הרצפה, משהו בגב שולח זרם של כאב. כל מאמץ מרוקן אותי.
ואז מגיע הלילה, ובו אני צופה במשפחה שלי, איך הם נכנסים הביתה, מדברים וצוחקים על מה שהיה היום, דברים שאני כבר לא יודעת עליהם. לפעמים אני מנסה לשתף פעולה, לשמוע, לצחוק, אבל בסופו של דבר, גם לזה נגמר לי הכוח. כל לילה אני שוכבת במיטה ומבינה כמה אני לבד.
לרגעים נדמה לי שזה לא ישתנה, שזה מה שנשאר. אני רוצה שינוי, רוצה להרגיש חיונית, אבל אז אני חושבת על כל מה שכבר ניסיתי, על הכאב שלא נגמר, על התשישות שמלווה כל צעד. אני מתחילה לרחם על עצמי, על כל מה שאיבדתי.
הכמיהה הזו לחזור ולהיות חלק מהחיים של המשפחה שלי נראית כל כך רחוקה, כמו חלום רחוק שכבר אין לי כוחות לרדוף אחריו. השגרה שלי הפכה לכלוב של כאבים ואכזבות, והידיעה שהם ממשיכים בחיים בלי שאני חלק מהם – מכאיבה יותר מהכל.