16.11.24
אני יושבת מול המראה. המסרק עובר לאט בשיער הדליל שלי, ואני מנסה לא להסתכל על השערות שנושרות ונשארות תקועות בין שיניו. פעם הייתי גאה בשיער שלי, הוא היה חלק בלתי נפרד ממי שהייתי. היום הוא מזכיר לי בכל בוקר שאני משתנה, והשליטה על הגוף שלי חומקת ממני.
אני מתבוננת במראה ומתקשה לזהות את האישה שמביטה בי בחזרה. פעם הייתי מישהי אחרת. הייתי זוהרת, מלאה חיים. בעלי היה מביט בי כאילו אין אישה יפה ממני. היינו שוכבים במיטה ומדברים שעות לתוך הלילה. לא רק סקס – אלא מבטים, שיחות נפש, מגע שנמשך מעבר לגוף. היום, המיטה שלנו מרגישה קרה. המגע שלנו נדיר, והמילים, אם הן בכלל קיימות, ריקות מתוכן.
אני מרגישה כאילו משהו בי נשחק. לא רק השיער, לא רק הקמטים שמתחילים להופיע – משהו עמוק יותר, פנימי. כאילו איבדתי את עצמי, הפסקתי להיות נראית, נחשקת.
זה התחיל לפני כמה חודשים, בלי כוונה. מתוך רגע של בדידות, גלשתי באינטרנט. נכנסתי לאיזו קבוצה בפייסבוק, כתבתי תגובה על נושא שלא היה באמת חשוב. ואז הוא הופיע. האיש הזה, מישהו זר לגמרי, שלח לי הודעה.
"אהבתי את מה שכתבת," הוא כתב לי.
"תודה," עניתי, בלי לחשוב. זה היה כל כך פשוט, אבל המילים שלו עוררו בי משהו שלא ידעתי שהיה חסר.
בהתחלה זה היה תמים. דיברנו על סדרות, על ספרים, על דברים שקרו באקטואליה. אבל לאט לאט, השיחות הפכו אישיות יותר. הוא התחיל לשאול אותי על עצמי, על החיים שלי.
"מה את אוהבת לעשות?" הוא שאל פעם.
הסתכלתי על המסך, לא יודעת איך לענות. מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו שאל אותי שאלה כזו?
"אני לא בטוחה," עניתי, מרגישה קצת מטופשת.
"אז בואי נגלה," הוא השיב.
השיחות איתו הפכו להרגל יומיומי. כל ערב, אחרי שכולם בבית נרדמו, הייתי מתיישבת מול המחשב, מחכה לו. ברגע שההודעה הראשונה הגיעה, הלב שלי היה מתמלא בציפייה.
"מה שלומך היום?" הוא היה כותב.
"אותו דבר," הייתי עונה, "שגרה."
"שגרה זה משעמם," הוא היה מגיב. "ספרי לי משהו אחר. מה עשה לך טוב היום?"
בהתחלה השאלות שלו הפתיעו אותי. לא הייתי רגילה שמישהו באמת מתעניין בי. הוא רצה לדעת עלי – מה אני אוהבת, על מה אני חולמת.
"אם היית יכולה לשנות דבר אחד בחיים שלך, מה זה היה?" הוא שאל באחת הפעמים.
הקלדתי במהירות ואז מחקתי, שוב ושוב. לבסוף כתבתי:"אני רוצה להרגיש שוב נראית."
הוא לא ענה מיד, אבל כשההודעה שלו הגיעה, היא הייתה כמו מגע בלתי נראה:"את לא רק נראית, את מהממת. אני מת לראות אותך מחייכת עכשיו."
המילים האלו חדרו ישר ללב שלי. הן גרמו לי להרגיש חיה שוב.
עם הזמן, השיחות בינינו הפכו אינטימיות יותר. הוא ידע בדיוק מה להגיד.
"אם הייתי לידך עכשיו," הוא כתב פעם, "הייתי נוגע לך בשיער, מלטף אותו לאט, מסתכל לך בעיניים."
"ולמה דווקא בשיער?" שאלתי, מחייכת מול המסך.
"כי זה החלק שהכי קרוב לנפש שלך. השיער שלך זה את."
המילים שלו גרמו לי לעצום עיניים ולדמיין. לא היה שם מגע אמיתי, רק מילים, אבל הן הרגישו כאילו הן נוגעות בי בכל מקום.
"אני חושב עלייך כל היום," הוא כתב לי ערב אחד. "את לא יוצאת לי מהראש."
"זה מסוכן," השבתי. "זה לא יכול להימשך."
"אבל זה כבר קורה," הוא ענה.
הלב שלי דפק כמו שלא דפק שנים. הוא הצליח להחזיר לי תחושה שכבר שכחתי שקיימת – התשוקה, הכמיהה, ההרגשה שמישהו באמת רואה אותי.
השיחות איתו גרמו לי לחשוב מחדש על מה זו אינטימיות. במשך שנים חשבתי שהיא קשורה רק למגע – סקס, חיבוק, נשיקה. אבל הבנתי שזה הרבה יותר מזה. האינטימיות שחוויתי איתו הייתה במילים. היא הייתה בהקשבה, במבטים הדמיוניים שהוא שלח לי דרך המסך.
"מה את הכי מתגעגעת אליו?" הוא שאל פעם.
"אני מתגעגעת להרגיש נאהבת," עניתי.
"אני אוהב את איך שאת מרגישה," הוא ענה. המילים שלו הרגישו כמו חיבוק, למרות שהן היו רק על מסך.
בסופו של דבר, החלטתי לנתק את הקשר. זה לא היה קל. הייתי צריכה את השיחות האלו כמו אוויר לנשימה, אבל ידעתי שזה לא פותר את הבעיה האמיתית.
הבעיה היא לא הוא, ולא בעלי. הבעיה היא בי. איך יכולתי לצפות שמישהו יראה אותי, אם אני לא ראיתי את עצמי?
אני כותבת את זה כי אני יודעת שאני לא היחידה. יש עוד נשים שמרגישות כמוני – שנאבקות להרגיש נראות, נחשקות, חיות.
אבל אני לא מתכוונת לוותר. אני רוצה למצוא מחדש את האישה שאני. לא דרך גבר זר, לא דרך מילים על מסך, אלא דרך עצמי. אני רוצה להרגיש חיה שוב – כי אני מבינה שמגיע לי. מגיע לי להיות אישה, בכל גיל, בכל מצב, בכל גוף.
ואני אמצא את הדרך – בשבילי.